פרק א

הקדמה

בפרק זה פותח הרמב"ם את הלכות מלווה ולווה בהצגה של מצוות עשה להלוות (הלכה א), ומתוך ששורש מצווה זו להיטיב עם העני והנצרך, ממשיך הרמב"ם (הלכות ב-ג) למצוות לא תעשה המשלימה, מצוות "לא תהיה לו כנשה", האוסרת הפעלת לחץ על לווה כאשר אין לו מהיכן לשלם. בהקשר זה נחלקו הראשונים אם כשם שיש מצווה שלא ליגוש ישראל, יש מצוות עשה ליגוש עכו"ם. עוד מדגיש הרמב"ם שכשם שיש איסור על המלווה להפעיל לחץ לגביית החוב אם הוא יודע שאין ללווה ממה לשלם, כן יש חובה על הלווה לשלם למלווה אם יש לו. המשך הפרק מרחיב נקודה זו ומדבר על סדרי והיקף הגביה מהלווה, כאשר העיקרון הבסיסי הוא שכמעט כל רכושו של הלווה מהווה יעד לגביה, כולל תשלומי מזונות אשתו ובניו (הלכה ח) ואפילו במצבים קיצוניים. מצב קיצוני שכזה מובא בהלכה ו העוסקת במקרה בו אם תתבצע הגביה לא יוכל הלווה לשלם חובו לגויים, ובכל זאת יכול המלווה לגבות. הלכה ד' מבארת שרשאי המלווה לגבות מכל המיטלטלין של הלווה ואח"כ מכל קרקע שיש לו, אפילו אם יש עליו חובות אחרים קודמים. ההלכות הבאות בפרק עוסקות בעיקר בסייגים מסויימים ליכולת הגביה של המלווה. הלכה ה' עוסקת בגביה מבגדיהם של אשתו ובניו של הלווה. רוב הראשונים פסקו שכסות זו שייכת לאשתו ולבניו ולכן אין למלווה לגבות ממנה. עם זאת, נחלקו הפוסקים בבגדי שבת ורגל, האם אף הם נחשבים שלא כרכושו של הלווה או שמא מפאת ערכם אין הוא מקנה אותם ללובשיהם. הלכה ז מסייגת עוד את יכולת הגביה ועוסקת בנכסים שיש להשאיר ללווה אף אם חובו עדיין לא כוסה ובכללם מזונות לשלושים יום, כסות לשנה וריהוט בסיסי, ואף מעט מכלי עבודתו. במקורה הלכה זו אמורה במקדיש נכסיו והאמוראים דנים האם מיישמים אותה אף בגביה מלווה. בהקשר של הדברים המינימלים שיש להשאיר ללווה, מבהירה הלכה ח שנכסים לצורך מזונות אשתו אינם נמנים על אלה ולכן אם היה הלווה בחו"ל ואשתו תפסה מנכסיו למזונותיה, גובים מהם לבעל חובו.

המכילתא על פסוק "אם כסף תלווה את עמי" (שמות כב) עוסקת בשאלה האם ניתן להבין מלשון "אם" שבפסוק, שאין חובה להלוות-

הפסוק "העבט תעביטנו" מחייב הבנה שמצוות הלוואה היא חובה.

בנוגע ליחס שבין מצוות הלוואה למצוות צדקה מביאה הגמרא (בבלי שבת סג.) את דברי רשב"ל-

מטיל בכיס הכוונה למשתתף עם חבירו בעיסקה תמורת חלק מהרווחים. החידוש בדברים הוא שלמרות שההשקעה הכספית של נותן ההלוואה פחותה משל הנותן צדקה וזו של המשתתף בעסקה אפילו פחותה מזה (שכן הוא יכול אפילו להרוויח), במעלת המצווה הסדר הוא הפוך.

רש"י מסביר שהסיבה היא שככל שהנזקק מרגיש פחות נתמך ויותר שווה ערך לזה התומך בו, כך גדולה המצווה כי אין המקבל בוש בדבר.

הרמב"ם לעומת זה מסביר שהעזרה לנזקק גדולה יותר כאשר מדובר בהלוואה, שכן עני המבקש הלוואה הוא עדיין במצב בו הוא עומד על רגליו וניתן לשפר את מצבו הכלכלי יותר בקלות מאשר עני המבקש צדקה, שהוא יודע שאין לו מהיכן להחזיר.

אסור לאדם להראות עצמו לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו אפילו לעבור לפניו שלא יפחידו או יכלימו אף על פי שאינו תובעו ואין צריך לומר אם תבעו, וכשם שאסור לזה לתבוע כך אסור ללוה לכבוש ממון חבירו שבידו ולומר לו לך ושוב והוא שיש לו שנאמר אל תאמר לרעך לך ושוב, וכן אסור ללוה ליקח הלואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה עד שלא ימצא בעל חוב מאין יגבה אף על פי שהמלוה עשיר גדול ועושה זה רשע הוא שנאמר לוה רשע ולא ישלם וצוו חכמים יהי ממון חברך חביב עליך כשלך.

בגמרא (עה:)-

רב דימי מדייק מהמילים "לו כנושה" שגם אם בעיני הלווה נראה המלווה כדורש את כספו, אף שהמלווה אינו עושה זאת בפירוש, הדבר אסור.

מדברי הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת רלד) ומדברי ספר החינוך (סז) עולה שאף לעבור לפני בעל חוב כאשר ידוע שאין לו הוא איסור תורה. לעומת זה, מדברי הרמב"ם כאן ניתן להבין שאיסור התורה הוא דווקא לתבוע את הלווה אך לעבור לפניו אינו אסור מהתורה.

עוד ניתן להבין מדברי הרמב"ם והחינוך (שם) שאיסור "לא תהיה לו כנושה" הוא אם ידוע שאין ללווה ממה לפרוע. המנחת חינוך (שם אות א) דן במקרה של ספק (האם יש ללווה נכסים לפרוע מהם או לא) האם הולכים לחומרא כבכל ספק דאורייתא, ונמנעים מלהפעיל על הלווה לחץ. כפי שניתן לדייק מדברי החינוך, במקרה זה מותר להפעיל לחץ על הלווה, משום שעצם האסור קיים רק כאשר ידוע שאין ללווה ממה לשלם, ומופעל עליו לחץ כדי שיעשה צעדים דרסטיים כמו לקחת הלואה אחרת.

בספרי (דברים פרשת ראה פיסקא קיג)-

בהתאם פסק הרמב"ם שגוי החייב כסף ליהודי, מצווה על היהודי להפעיל לחץ כמידת יכולתו לגביית החוב. ספר החינוך (תעו) מסביר זאת

אמנם, הרמב"ן (השגות לספר המצוות, שורש ו) חלק והסביר שמדובר בעשה שעובר עליו הנוגש יהודי, אך אין בשום אופן מצווה חיובית לנגוש נוכרי^[2].

הגמרא בבבא מציעא (קי:) עוסקת באיסור הלנת שכר שכיר-

איסור "לא תלין" אמור רק בזמן הראשון בו היה אמור השכיר לקבל את שכרו וחל אם עיכב המעביד את השכר עד שהגיע הבוקר הבא. עיכוב נוסף בתשלום הנעשה בכוונה אינו אסור משום "לא תלין" אלא מתוך הפסוק הנאמר במשלי (ג כח), האוסר על אדם להשיב פני בעל חובו ריקם כשיש בידו. כיוון שהפסוק במשלי אינו עוסק דווקא בשכיר אלא בכל בעל חוב, מביא אותו הרמב"ם כראיה לאיסור של הלווה לכבוש עימו את החוב ולא להחזירו.

עוד נאמר במסכת אבות (ב ט)-

מסקנת ההלכה נובעת ישירות מפשט הפסוק והמשנה.

כשיתבע המלוה הלואתו אף על פי שהוא עשיר והלוה דחוק וטרוד במזונות אין מרחמין בדין אלא גובין לו חובו עד פרוטה אחרונה מכל מטלטלין שימצאו לו, ואם לא הספיקו המטלטלין גובין לו מן הקרקע אחר שמחרימין על מי שיש לו מטלטלין או מי שידע לו מטלטלין ולא יביאם לב"ד, וגובין מכל קרקע שיש לו אף על פי שהיא משועבדת לכתובת אשתו או לבעל חובו שקדם גובין לזה ואם יבא הראשון ויטרוף יטרוף, טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינן שלי אלא פקדון הם בידי או שכורין או שאולין אין שומעין לו או יביא ראיה או יגבה מהן בעל חובו.

יתבאר בע"ה לקמן בפרק כ

אין בעל חוב גובה לא מכסות אשתו ובניו של לוה ולא מבגדים צבועים שצבען לשמן אף על פי שעדיין לא לבשו אותן ולא מסנדלים חדשים שלקחן לשמן אלא הרי אלו שלהן, בד"א בכלי החול אבל בגדי שבת והמועד גובה אותן בעל חוב ואין צריך לומר אם היו בהן טבעות וכלי זהב או כסף שהכל לבעל חובו.

המשנה בערכין (כד.) דנה בגביה ממי שהקדיש את נכסיו או התנדב את ערכו-

כלומר, כסות אשתו ובניו של המקדיש, וכן בגדיהם שנצבעו לשמן, אעפ"י שעוד לא נלבשו על ידם, וסנדלים שנקנו לצרכם אעפ"י שעדיין לא נעשה בהם שימוש, כל אלה אינם בכלל מה שהמקדיש צריך לתת, ולא בכלל מה שניתן לגבות ממנו בעקבות נדרו. שאלה הנוגעת להלכות גבית חוב היא האם כסות האשה והבנים נחשבים שלהם ולכן אינם בכלל רכוש הנודר, או שהם רכושו, אלא שהנודר לא התכוון אליהם ולכן אינם נכללים בנדר.

לשאלה זו מגיעה להתייחס הסוגיה בבבא קמא (קב:) הדנה בשליח שקנה עבור חברו, אך לא את מה שחברו ביקש אלא דבר אחר. הגמרא דנה בשאלה האם מכיוון שהמשלח שינה הרי הוא נושא בפחת שפחתה הסחורה או לא-

הדעה הראשונה היא שהסחורה שייכת רק לשליח, כיוון ששינה מדעת בעל הבית. הדעה השניה סוברת שיש למשלח גם שייכות "ולכן אם הותירו, הותירו לאמצע". על האפשרות השניה מקשים-

כלומר, אם השליח שינה משליחותו, מדוע מה שקנה ייקנה למשלח? הרי המוכר התכוון להקנות לשליח ולא למשלח. לחיזוק השאלה מסבירה הגמרא את המנגנון לפיו הסחורה נקנית למשלח כאשר זה לא שינה-

ומוכיחה מהמשנה בערכין שהובאה לעיל, שמכך שמנעלים שנקנו עבור האשה שייכים לה עוד טרם הגיעו אליה, רואים שדברים הנקנים עבור מישהו נחשבים כבר כשייכים לו עוד טרם שהגיעו אליו.

את ההוכחה מהמשנה בערכין מנסה ר' אבא לסתור-

על פי תירוץ זה, טעם המשנה בערכין מוגבל למקדיש את נכסיו, שדווקא הוא אין דעתו על כסות אשתו ובניו, ואין הטעם שכסות אשתו ובניו קנויים להם עוד לפני שלבשו אותם.

בהמשך חוזרת בה הגמרא ומביאה נוסח אחר בדברי ר' אבא-

כלומר, אין גובים מכסות האשה והבנים מכיוון שהם באמת נחשבים כרכוש אישי שלהם ולא של המקדיש.

בהגהות אשרי (על הראש סי' ב) מובאת מחלוקת ראשונים בהבנת הסוגיה. האור זרוע מבין שדברי ר' אבא האחרונים הם הנכונים להלכה, ולכן לאדם אין שייכות ממונית בכסות אשתו ובניו. מתוך כך הוא פוסק שאדם אינו יכול למכור את כסות אשתו ובניו, אפילו אם הם עדיין לא לבשו אותה. לעומתו, מהרי"ח^[3] מבין שהמשנה בערכין אמורה רק במקדיש נכסיו, אך ממונית כסות אשתו ובניו של אדם שייכת לו ובעל חובו גובה ממנה.

בסוגית הגמרא בבבא קמא (יא:) מובא דין באחים שלקחו בגדים מרכוש אביהם המנוח בין מיתתו לחלוקת הרכוש (רכוש זה מכונה "תפיסת הבית")-

אחים שלקחו מלבושים לעצמם מתפיסת הבית, צריכים להחזירם (או לפחות להתחשב בהם) כאשר הם באים לחלוק את הרכוש. לעומת זה, מלבושים שעל בניהם ובנותיהם, שלקחו מתפיסת הבית, הם אינם צריכים לכלול בחלוקה, אלא מה שלקחו לקחו.

הירושלמי (קידושין א, ד) מביא את דברי ר' אלעזר ומרחיב עוד

בדין המלבושים שעל בניהם ובנותיהם של האחים החולקים, מעירים האמוראים בירושלמי, שיש הבדל בין בגדי חול לבין בגדי שבת או רגל. בניגוד לבגדי החול שאינם מתחלקים בין האחים, בגדי רגל (ואף בגדי שבת, לרבי אבין) של בני ובנות האחים, צריכים להתחלק בחלוקת הרכוש כמו הבגדים שעל האחים החולקים עצמם.

הראשונים נחלקו בטעם הדין.

לרש"י (בבבלי שם) האחים מוותרים זה לזה על הבגדים שעל בניהם ובנותיהם, מתוך הבושה והטרחה שבפשיטתם והבאתם של הבגדים לבית הדין. על פי טעם זה, בגדי השבת והמועד, כיוון שאין צורך לפושטם, ניתן להביאם לבית הדין בנקל ולכן חולקים אותם לאמצע.

הרמ"ה (מובא בנימוקי יוסף, ה. מדפי הרי"ף) מפרש שהדין מבוסס על חוסר מחאה. כלומר, אם האחים רואים שאחד מהם לוקח לעצמו בגד מתפיסת הבית, הם אינם מוחלים על כך, כיוון שהם יודעים שיוכלו לתבוע זאת ממנו בבוא העת. לעומת זה, אם האחים רואים שאחד מהם לוקח לבגדי אשתו או בניו מתפיסת הבית, הם יודעים שיהיה קשה להם לתבוע זאת חזרה, כי בגד זה כבר אינו נחשב בידו של האח. לכן, אם לא מחו על כך, סימן שמחלו. בגדי שבת ומועד הם יקרים במיוחד, ולכן הם נחשבים רכושו של אב המשפחה גם כשהם מיועדים לאשה או לבנים, ואין אב המשפחה מקנה להם בגדים כאלה. לכן, בבגדים אלה העובדה שהאחים לא מחו אינה אומרת שמחלו.

על פי הסברו של רש"י, אין קשר בין דין האחים לבין גבית חוב מכסות אשתו ובניו של אדם. אך על פי הסברו של הרמ"ה הדברים קשורים. אדם מקנה לאשתו לבניו את בגדיהם ולכן הם אינם נחשבים שלו ולא ניתן לגבות מהם את חובו. דברים אלה אמורים בבגדים רגילים וזולים, אך בבגדי שבת ומועד, כיוון שהם יקרים, אדם אינו מקנה אותם לאשתו ולבניו ולכן ניתן לגבות מהם את חובו.

הרמב"ם לפנינו הולך בדרך זו, ולכן פוסק שבגדי שבת של אשתו ובניו של אדם, וכל שכן תכשיטיהם היקרים, נחשבים כממונו של האב עצמו ולכן ניתן לגבות מהם חובות.

השו"ע (חו"מ צז כה-כו) פוסק כמשנה שאין בעל חוב גובה מכסות אשתו ובניו של החייב, וכרמב"ם שמבגדי שבת שלהם גובה. הרמ"א מביא את שיטת רש"י, לפיה אין הפרש בין בגדי חול לבגדי שבת ומכולם אין בעל החוב גובה. עוד כותב השו"ע שמרכוש שהכניסה האשה (נכסי מילוג או צאן ברזל) לדעת הכל אין גובים את חוב הבעל^[4].

היו לו מטלטלין או קרקע והרי עליו שטר חובות לעכו"ם ואמר הרי כל נכסי משועבדין לעכו"ם ואם יטלו אותן הישראלים בחובם יאסרו אותי העכו"ם בחובן ואהיה בשביה, הורו רבותי שאין שומעין לו ויגבו הישראלים, וכשיבאו העכו"ם ויאסרוהו הרי כל ישראל מצווין לפדותו.

הרי"ף (שו"ת הרי"ף סי' רט) נשאל מה הדין אם המלווה רוצה לגבות את חובו מהלווה, ועל הלווה יש שטר חוב לגויים, שזמן פרעונו קרוב, ואומר הלווה שאם יפרע את חובו למלווה, לא ישאר לו מהיכן לפרוע לגויים ויאסרוהו בבית הסוהר. הרי"ף עונה-

כלומר, אפילו אם גביית החוב עתה תביא בוודאות לכך שהלווה יושלך לכלא ע"י הגויים, עדיין יש לו למלווה לגבות את כל חובו, שאם לא, נמצא שממונו של המלווה משמש ל"פדיונו" של הלווה מהכלא, זאת בשעה שחובת פדיון שבויים מוטלת על כל ישראל ולא רק על המלווה.

השו"ע (חו"מ קא, יא) פוסק כדברים אלה להלכה.

מסדרין לבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין, כיצד? אומר ללוה הבא כל המטלטלין שיש לך ולא תניח אפילו מחט אחת ונותנין לו מן הכל מזון [ל'] יום וכסות י"ב חדש מכסות הראויה לו, ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה אלא מעבירין אותה ממנו ונותנין לו כסות הראויה לו לי"ב חדש, ומטה לישב עליה ומטה ומצע הראויין לו לישן עליהם, ואם היה עני מטה ומפץ לישן עליו, ואין נותנין כלים כאלו לאשתו ובניו אף על פי שהוא חייב במזונותיהם, ונותנין לו סנדליו ותפליו, היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין כגון שהיה חרש נותנין לו שני מעצדין ושתי מגרות, היה לו מין אחד מרובה ומן אחד מועט נותנין לו שנים מן המרובה וכל שיש לו מן המועט, ואין לוקחין לו כלים מדמי המרובה, היה אכר או חמר אין נותנין לו לא צמדו ולא חמורו, וכן אם היה ספן אין נותנין לו ספינתו אף על פי שאין לו מזונות אלא מאלו אין אלו כלים אלא נכסים וימכרו עם שאר המטלטלין בבית דין וינתנו לבעל חובו.

מלוה שבא להפרע שלא בפני הלוה כגון שהיה הלוה במדינה רחוקה ותפסה האשה מטלטלין מנכסי הבעל כדי שתזון מהן מוציאין אותן מידה ונותנין לבעל חוב שאפילו היה בעלה עמה לא היה יכול לזון את אשתו ובניו עד שיפרע לו כל חובו.